שיחה משנה הכל

שיחה שמשנה הכל

מאת אלינור ארבל

איך נוכל לעצב תרבות של שיחות משמעותיות בארגון שיצמיחו חדשנות, שותפות ופתיחות לשינויים?

בחדר קצת דחוס וללא חלונות, באיזה Wework בתל אביב, התכנסה קבוצת מנהלים של ארגון טכנולוגי מסוים, לנסות להבין מה הם צריכים כדי לעבוד יחד בצורה אפקטיבית יותר, כי המצב שם כבר דרש שינוי משמעותי. כבר בפתיחת היום היה ברור לכולם שזה הולך להיות יום לא קל. האנרגיות בחדר היו טובות אבל ניכר החשש על פניהם של המשתתפים מפני הבאות. מה שהם לא ידעו באותו רגע, זה עד כמה זה הולך להיות מתיש לשוחח באמת, בפתיחות ובכנות, לשים הכל על השולחן…
שבוע לפני כן, חזרתי מסדנא של שלושה ימים אינטנסיביים בבלגיה. עברתי שם הכשרה ייחודית, מעמיקה ואף משנת חיים על מתודולוגיות השתתפותיות בארגונים. למדנו והתאמנו איך להנחות קבוצות כך שיצליחו לקיים שיחות שמשנות באמת, כאלו המייצרות שינוי עמוק בתודעה הקבוצתית. רצה המזל וקבוצת המנהלים היקרה הזאת קיבלה אותי ואת התובנות ה"טריות" שלי, מתלהבת (אולי מידי..) ומלאת השראה ומוטיבציה להביא בשורה אחרת לארגונים.

ואכן, אתגרתי את הקבוצה הזו. הם עברו סשן אחרי סשן של דיונים מונחים ומובנים בקבוצות קטנות ובזוגות על איך ניתן לשקם את מערכות היחסים ביניהם, לבנות מחדש את האמון ולייצר מטרה משותפת. זרמנו מתרגיל אחד לשני תוך עצירות מתודיות, שאלנו מה היה כאן? ומה אנחנו מבינים מהשלב הזה שיעזור לנו לעבור הלאה לשלב הבא? כמו פאזל שלאט לאט התמונה המלאה נחשפת. כתבו תובנות ושאיפות על פתקים והדביקו, שרטטו דעות על ניירות וניתחו, יצאו לטיולים בחוץ בזוגות, או התיישבו בפינות שקטות – ודיברו, ודיברו עוד.

ורק אחרי שישבו בשולחנות עגולים וענו על שאלות מהותיות כמו, "באיזו תקופה אנחנו נמצאים כעת בארגון?", "ובתקופה זו, מה עלינו לאמץ יותר כקבוצה כדי לעבוד יותר טוב ביחד, ולייצר שותפות אפקטיבית?" וגם "אילו צעדים או יוזמות נוכל לעשות כדי להעצים את זה?"… עצרנו לקחת נשימה עמוקה, ולסכם את היום.

התגובות מהרו להגיע. חלק דיווחו על כך שאחרי הסדנא לא הצליחו לעשות כלום, לא מיילים לא עבודה.. פשוט לא יכלו לדבר עם איש. אחרים שיתפו שהתהליך הזיז להם משהו ברמה הכי עמוקה שאפשר, שיתפו עם המשפחה והחברים והרגישו נהדר. חלק אפילו הצטערו שלא הספיקו לדבר עם כל מי שרצו לדבר באופן אישי. והיו גם כאלו שזה היה עבורם too much בעיקר אלו שהשיחות פתחו יותר משהם רצו באותו רגע להכיל. אני ושותפתי, מנהלת משאבי האנוש יצאנו מותשות, אבל עם תחושת סיפוק אדירה שהשיח היה נוקב, אותנטי ומעורר לפעולה.
זה גם דרש ממני התעלות מסוימת על האגו שלי כיועצת… אחרי יום כזה המשתתפים לא ממש יוצאים עם ואוו ענק… זה פשוט מורכב יותר מ"ואוו".

ומה יצא בסוף מכל זה? מתחילים לראות שיחות אחרות שם. אנשים מבינים שאפשר לגשת אחד לשני ולבקש לדבר על הדברים הקשים, פתאום זה נעשה לגיטימי לשים דברים על השולחן ולדבר על מה קורה ביניהם, נשבר הטאבו. יש הבנה שכן, זה כן אישי, ולא, זה לא רק מקצועי. על אף שפועלים במסגרת המשימות בעבודה זה הכל מתחיל ונגמר בבני אדם ולכן השיחות כל כך קריטיות.

הסדנא גם הולידה החלטה לשנות את האופן בו מתנהלות ישיבות: מעתה לוקחים אחריות על האפקטיביות של הישיבות ובכלל זה זימון אנשים רלוונטיים, עמידה בזמנים ובהירות המטרה, ובעיקר עובדים עכשיו על נורמות וכללי התנהגות בישיבות על מנת להפוך את אלו לשיחות שמשנות.

עכשיו אני שואלת את עצמי, מה יקרה אם נצליח לייצר תרבות של שיחות שמשנות דברים? איך יראו ארגונים שיטמיעו מתודולוגיות של שיחות קבועות ומשמעותיות, שיקיימו ישיבות קבוצתיות מובנות עם אג'נדה שנקבעת באופן משותף? שייקחו את האחריות לשמוע, להציף ולנהל נכון את מגוון הדעות בחדר?

אני ממשיכה הלאה מסוקרנת וחדורת אמונה שכן, זה יעבוד. נכון שלא בכל מקום יש היתכנות לזה, בארגונים רבים וטובים בארץ ישנה עדיין התנהלות טריטוריאלית בין יחידות בארגון והשיח, אם קיים בכלל, מונע על ידי אגו, פוליטיקה ושלל יצרים אחרים. דרושה כאן רגישות מרבית בתכנון האדפטציה לשיחות משמעותיות יותר, כך שלא נצית סוג אחר של מחלה ארגונית – ציניות.

נכון לעכשיו, אני משאירה לבלגיה את הרעיונות המהפכניים יותר שפגשתי, כמו ארגונים ללא מנהלים, מבנים ארגוניים מבוססי צוותים, הולוקרטיה, סיוציוקרטיה וכו'.. (שם, אגב, טרנד ה- self-managed teams כובש תחומים רבים- אפילו את ארגון "טיפת חלב" הממשלתי!) ומאחלת לנו להתקדם בקצב שנכון כאן בארץ, ולהתחיל פשוט משיחות שמשנות.

2019-07-17T05:33:55+00:00