גמישות פנימית – הקייס לטובת חוסר הידיעה בניהול

"אם אני לא יודע, אני לא מביא ערך", אמר לי אלון בעת פגישת פיתוח אישי. המשפט נאמר בצורה אותנטית, עם לא מעט תסכול, מתוך צורך ברור להוות מקור ידע ומומחיות בארגון. אך באותו רגע שהמשפט נאמר, הבנו יחד, שתפיסת הערך שלו לעולם לא תהיה שלמה כל עוד היא מתבססת רק על ידע ומומחיות, וכי כל עוד ה"ידע" נמצא אצלו בראש סדר העדיפויות, הוא ימשיך לחוות תחושה מתסכלת שהוא לא יודע מספיק ולא מביא מספיק ערך.

והוא לא היחיד. אנחנו נתקלים הרבה במשפט הזה בקרב מנהלים, בעיקר מנהלים בדרגי ביניים עליהם מוטלת המשימה להביא ערך מקצועי כחברים בצוותי הנהלה, ולהביא ערך ניהולי לעובדים שתחתיהם.

ולא בכדי. עם קצב השינויים המסחרר שהעולם עובר היכולת להחזיק בידע הופכת למשימה קשה יותר ויותר, פשוט כי הידע הנדרש משתנה. התחרות הגוברת בשוק מציבה למנהלים אתגרים יומיומיים שלא תמיד ברשותם הידע או הכלים להתמודד איתם. תוסיפו על כך התנהלות שיתופית יותר בארגונים המצריכה אנשים להיות מעורבים ושותפים בהרבה יותר מאשר הגדרת תפקידם הרישמית – וקיבלתם over load משמעותי, כזה שלא משאיר הרבה מקום וזמן לבניית ידע ומומחיות.

המציאות הזו מכתיבה מסר חדש למנהלים. מסר שאין ברירה אלא לא לדעת הכל. שלמעשה התרומה הניהולית הגדולה ביותר, או הערך שהם מביאים, אינו טמון בהכרח בידע אלא באיך הם מתמודדים עם ריבוי, עם חוסר וודאות ועם חוסר ידיעה.

במאמרן בבלוג של מקינזי “Leaders: It’s OK Not To Know Everything” כותבות ג'ואן לאבוי וג'ן ריס שהפתרון לדעתן הינו בבניית האג'יליות הפנימית (Inner Agility).

"יותר ויותר מנהלים אומרים לנו שהם מרגישים מחוץ לאזור הנוחות שלהם, על אדמה בלתי יציבה. הם מתלוננים שהם "מתאמצים" מדי, עובדים קשה יותר, שעות ארוכות יותר, עבור תוצאות נמוכות יותר, בסביבה המוצפת בעומס מידע וא'נדות צפופות 24/7… נעשה ברור כעת שבכדי לעבוד בצורה אג'ילית עלינו להיות אג'יליים בעצמינו. איך? על ידי פיתוח היכולת שלנו להכיל מורכבות, להתבונן בה ולקבל אותה כעובדת חיים. זה דורש הרחבה של ה"עצמי" כך שהמורכבות תרגיש לנו פשוטה יותר, וכדי שנוכל לנוע עם יותר כוונה, בהירות ושלווה פנימית, במקום להיות מתוסכלים מכל הפרדוקסים והאתגרים."

אלון מבין אמנם שעליו להסתגל לעובדה שלא יהיו לו כל התשובות, ושהתשובה "אינני יודע" טובה ובעלת ערך, ואף מביאה בסוף לדברים חדשים. אך השיפט העמוק יותר, שמתבטא בסוף בנוחות ורגיעה גדולים יותר בתוך אי ידיעה, טרם התרחש אצלו.

ליקטנו כמה נקודות ממחקר מקינזי שיכולות סייע למנהלים לגבש לעצמם אג'יליות פנימית:

1. השהו עצמכם על מנת לנוע קדימה מהר יותר. השהייה תוך כדי תנועה – (עצירות מתוכננות בהתקדמות). צעד זה, הנוגד את האינטואיציה, יכול להיות מאוד שימושי למנהלים המעוניינים ליצור לעצמם מרחב לחשיבה מקורית, ולצעדים מהירים ומוכווני מטרה. עיצרו, גם במחיר של איבוד מומנטום, כדי להיות בתוך המורכבות ולהתיידד עימה, לפני שתנועו קדימה עם תובנות מחודשות.
2. קבלו בחדווה את חוסר הידיעה שלכם. רעיונות חדשים וטובים עשויים להגיע ממקומות שונים, מתחרים יכולים לצוץ ממקומות לא צפויים, וטכנולוגיה חדשה יכולה להגדיר מחדש את הביזנס. בסביבה כזו יש ערך רב בלהקשיב ללא ידיעה וללא הנחות מוקדמות. הקשבה בלי לדעת מאפשרת את פריצות הדרך, התיידדו עם חוסר הוודאות הזו.
3. שאלו מחדש שאלות מהפכניות. שאלו את עצמכם שאלות מאתגרות על מנת לשחרר את הקבעון המחשבתי, כך תפתחו את הדלת המנטלית שלכם להבנת הבעיות ולזיהוי הזדמנויות. למשל, האם אנחנו חייבים לעשות כך את הדברים? האם זה נחוץ? מה יקרה אם נעשה אחרת?
4. התוו את הדרך, לא את היעד. במערכות מורכבות הפתרונות לרוב אינם ברורים. במקום להנחות את הצוותים שלכם להגיע מנקודה א' לנקודה ב', הצטרפו אליהם למסע לעבר תמונת ההצלחה המעוררת השראה. הנהיגו את עצמכם ואת הצוותים שלכם עם חזון, לא רק עם יעדים מוגדרים. שאלו, "איך נדע שאנחנו מצליחים, מעבר לעמידה ביעדים ומעבר להישגים כספיים?"
5. חשבו על עצמכם כעל מעבדה חיה. כישלונות קטנים בתדירות גבוהה יכולים למנוע מכם טרגדיות יקרות. אפשרו ניסוי וטעיה בסבבים קצרים. התנהלות כזו הופכת את המשימה של להפוך לאג'ילים ומשתנים למשימה מרגשת, ולא מאיימת.

בהמשך הפגישות עם אלון עבדנו על הגמישות הפנימית שלו. אלון היה בצעירותו שחקן כדורסל ובנושא ההשהיה התחבר לדימוי של פסק זמן ודיברנו על מתי הכי נכון לקחת פסק זמן. באחת הפגישות שאלתי אותו על מאמנים מוערכים שהיו לו ולהפתעתו הוא גילה שהמכנה המשותף של כולם הוא ההתמקדות שלהם בדרך ולא במטרה והאומץ האישי שנדרש לכך. בפגישה אחרת ביקשתי שיחשוב על 10 כישלונות מזהירים שצבר לאורך החיים. בהתחלה היה לו קשה לחשוב על כאלה אבל ככל שהתעקשתי הוא החל להיזכר בעוד ועוד כישלונות שבסופו של דבר קידמו אותו וסייעו לו בחיים.