הארגון של פעם היה מאופיין בהיררכיות משוכללות אשר ענו על הצורך בשליטה, תאום והתמחות.
היום, ההיררכיות הרבה יותר שטוחות ומונעות משני צרכים מרכזיים: הראשון – לעשות יותר בפחות, והשני – להגיב במהירות לסביבה דינמית ומשתנה.
(מי שעובד בארגון אשר אינו מתמודד עם שני אתגרים אלו, מוזמן לחסוך לעצמו זמן ולהפסיק לקרוא את הפוסט… J )
בעוד המבנה ההיררכי לא נעלם מהשטח, אנו רואים היום יותר ויותר חברות המשכילות להתאים את עצמן למציאות המורכבת באמצעות מבנים גמישים יותר.
מבנים אלו מזכירים רשת היברידית שבה מידע וסמכות זורמים לכל הכיוונים. הם מבוססים על צוותים משולבים שנבנים ומתפרקים אד-הוק על פי הצרכים העסקיים. צוותים אלו נחשבים כמרכיב לא פחות קריטי להצלחה מהמבנה הארגוני הרגיל (אשר ממשיך ומתקיים בו- זמנית גם באותן החברות).
ארגונים אלו בוחרים להפסיק לדבר במונחים של "ניהול ממשקים" ומאמצים שפה מעניינת ורלבנטית יותר של ניהול שותפויות.
כאשר אנחנו מנהלים "ממשק" עם האחר אנחנו ממשיכים להבדיל עצמנו, ממשיכים להעצים את המטרות השונות שלנו ולמעשה מגייסים את האנרגיה למקום הלא נכון.
כאשר אנחנו מנהלים שותפות אנחנו באים בגישה אחרת לגמרי למשימה הניהולית.
פעם ניסינו לבחון את השפעת המנהיג על המונהגים – מה היא או הוא עושים לאנשים אחרים.
בניהול שותפויות צריך להסתכל על מנהיגות כמשהו שאנחנו עושים עם אנשים אחרים. במציאות החדשה המשימה המנהיגותית היא למעשה ניהול של מערכות יחסים (שותפויות) למען השגת המטרות הארגוניות.
אז מהן התכונות והמאפיינים הנדרשים למנהלים בארגונים השטוחים והגמישים של העתיד?
על כך נרחיב בכתבה הבאה.
