השותפים שכבר נמצאים בחיים שלנו
יש משהו כמעט מצחיק בזה שאנחנו יודעים לנסח די טוב מה אנחנו מחפשים בשותף לדירה, אבל הרבה פחות יודעים לנסח מה אנחנו צריכים מהשותפים שכבר נמצאים בתוך החיים שלנו.
כשמחפשים שותפה לדירה, הדברים יחסית ברורים. שתהיה נעימה, נקייה, מסודרת, שתדע לכבד מרחב אישי, שלא תשאיר כלים בכיור שלושה ימים, ואם אפשר גם שתהיה עם אנרגיה טובה. קל לנו לכתוב את זה בפוסט, לדייק את הדרישות, לסנן, לשאול שאלות, להרגיש שאנחנו בוחרים.
אבל רוב השותפויות החשובות בחיים שלנו לא התחילו ככה. לא פרסמנו מודעה כדי למצוא את המנהל שלנו, את העובדים שלנו, את הקולגות, את חברי ההנהלה, את בני המשפחה או את האנשים שאיתם אנחנו צריכים לקבל החלטות כמעט כל יום. הם פשוט הופיעו בתוך המציאות שלנו. לפעמים דרך עבודה, לפעמים דרך משפחה, לפעמים דרך נסיבות החיים. ומרגע מסוים, אנחנו צריכים להסתדר יחד.
בדיוק בנקודה הזאת נכנסת גם נקודת המבט שלנו, "גפן ייעוץ ניהולי", שמבקשת להתבונן על קשרים בין אנשים לא רק כעל ממשקים שצריך לנהל, אלא כעל שותפויות שצריך להבין, לטפח ולתחזק לאורך זמן.
לא רק להסתדר במובן הטכני. אלא באמת ללמוד להיות בקשר שיש בו תנועה, אמון, אחריות, תיאום, ולפעמים גם לא מעט חיכוך.
למה זה נשחק דווקא בשגרה
הרבה פעמים שותפות לא נופלת בגלל אירוע אחד גדול. היא נשחקת לאט. עוד שיחה שלא התקיימה, עוד אי הבנה שלא נפתרה, עוד החלטה שמישהו קיבל לבד, עוד תחושה של צד אחד שהוא נותן יותר מהשני.
וזה קורה דווקא לאנשים טובים. לאנשים שרוצים להצליח, שרוצים לעבוד נכון, שרוצים להיות הוגנים. הבעיה היא שבתוך עומס החיים, אנחנו לא תמיד עוצרים לשאול מה באמת קורה בינינו. אנחנו עסוקים במשימות, ביעדים, בילדים, בלקוחות, בלוחות זמנים, במה שצריך להספיק עד סוף היום.
אבל קשר שלא מקבל תשומת לב מתחיל לדבר בשפה אחרת. פחות שואלים ויותר מניחים. פחות מקשיבים ויותר מפרשים. פחות רואים את האדם שמולנו ויותר רואים את מה שהוא לא עשה, לא הבין, לא נתן, לא מילא.
במקום הזה, גם שותפות שהתחילה טוב יכולה להפוך למשהו כבד. לא בהכרח דרמטי, פשוט פחות נעים. פחות פתוח. פחות חי.
שותפות היא לא רק התאמה טובה
אחד הדברים שחשוב לדעת היא ששותפות איננה רק שאלה של התאמה. ברור שהתאמה עוזרת. נעים יותר לעבוד עם אנשים שחושבים דומה, שמבינים מהר, שמכבדים אותנו. אבל בחיים האמיתיים, אנחנו לא תמיד מקבלים את השותפים שהיינו בוחרים לעצמנו.
ולכן השאלה החשובה יותר היא לא תמיד מי השותף שלי, אלא איך אני בוחר להתנהל בתוך השותפות הזאת.
האם אני מוכן לעצור רגע לפני שאני מאשים. האם אני מוכן לבדוק אם באמת הסכמנו על אותה מטרה. האם אני יודע לומר מה אני צריך בלי להפוך את זה לתלונה. האם אני מוכן לראות שגם לצד השני יש קצב, עומס, פחדים, אינטרסים ורצונות משלו.
זה לא אומר לוותר על עצמי. להפך. שותפות טובה לא מבקשת מאדם למחוק את הצרכים שלו, אלא להבין שיש כאן עוד משהו חוץ ממנו. יש אותי, יש את האדם שמולי, ויש את מה שנבנה בינינו.
אולי לא צריך להחליף אנשים
יש משהו מאוד מפתה במחשבה שהבעיה היא תמיד באנשים הלא נכונים. אם היה לי עובד אחר, מנהל אחר, שותף אחר, קולגה אחרת, הכול היה פשוט יותר. לפעמים זה נכון. יש קשרים שבאמת לא מצליחים להחזיק שותפות בריאה.
אבל בהרבה מקרים, לפני שמחליפים אנשים, כדאי לבדוק אם ניסינו להחליף את צורת ההסתכלות.
אולי לא שאלנו מספיק מה המטרה המשותפת. אולי לא דיברנו על התפקיד של כל אחד. אולי לא בנינו שגרה שמאפשרת לדבר לפני שהדברים מצטברים. אולי התרגלנו לנהל משימות, אבל שכחנו לנהל את מערכת היחסים שמאפשרת להן לקרות.
זו בעיניי אחת התובנות החשובות ביותר בנושא שותפויות. אנחנו לא תמיד בוחרים את מי שפוגש אותנו בדרך, אבל אנחנו כן יכולים לבחור איך להגיע אל הדרך הזאת. פחות כמי שמחפש מי אשם, ויותר כמי ששואל מה צריך לקרות בינינו כדי שזה יעבוד טוב יותר.
