אי אפשר להתפתח לבד
אחד הספרים הכי קסומים שקראתי לאחרונה, "החיים הנסתרים של העצים" של פיטר וולבן נתן לי המחשה עוצמתית וטבעית ביותר לכך שאין יצור חי שיכול לשגשג בזכות עצמו בלבד.
עצים, כך מסתבר, יודעים להזהיר אחד את השני. הם פיתחו דרך תקשורת שמעבירה מסרים על כך שסכנה למערכת המשותפת שבה הם חיים מתקרבת – מזיקים, שריפות, בצורת וסכנות נוספות. למרות שהם מתחרים זה בזה על קרני האור בצמרות, על מים ועל מזון בקרקע, מחקרים הוכיחו שהם פועלים יחדיו, בתקשורת "עצית", גם מעל הקרקע (בנקישות שקטות) וגם מתחת לפני הקרקע דרך התפטיר (הרשת שטוות הפטריות), כדי להתארגן ביחד לקראת סכנה ולשמר את בריאות היער כתנאי הכרחי להישרדותם.
בעולם האנושי, נראה שלפעמים התחרות על משאבים והמרדף אחרי ה"אור שבצמרת" יכול להשכיח מאיתנו את בריאות המערכת החברתית או העסקית שאנחנו פועלים בה. הדחף לניצחון על חשבון האחר נטבע בנו במהלך השנים, נחקק בצורה שבה ארגון אנושי פועל (סילואים, היררכיה, מטרות עסקיות צרות) והטבע הקהילתי שלנו נוטה להיזנח מרוב עומס, הרגלים, הטיות והסחות.
אם נרצה להגיע לשגשוג קולקטיבי, כמו העצים ביער, מצב שבו כולם מרוויחים ומתפתחים יחד, נצטרך לעשות פעולות יזומות ומשותפות להבראת המערכת – ה"יער שלנו". מה זה אומר? זה אומר לשתף זה את זה בסכנות, בחסמים, ב"מזיקים" שכרגע תוקפים יחידה אחת ומסכנים אותה, בהצלחות (בואו תראו מצאנו כאן מצבור מים ונוטריינטים שווה!), לתקשר בזמן ולערב בשלבים מוקדמים של פרויקטים (בנקישות או באיתותים תת קרקעיים!).
שגשוג של חברה עסקית תלוי בבריאות העסקית של כל אחת מהיחידות. אם לדוגמא חטיבת המוצר מקרטעת, לא עומדת בלוחות זמנים ולא מספקת מאפייני לקוח טובים מספיק – הארגון כולו (המערכת) יסבול. אם חטיבת הפיתוח לא מצליחה ליצר גרסאות תוכנה משופרות ללא בעיות, החברה תאבד לקוחות. אבל במערכות אנושיות רבות, מה שאנחנו רואים בפועל – זה שלא באמת אכפת לחטיבות מההצלחה אחת של השניה, למרות שבריאות המערכת היא קריטית להישרדותן. אם יחידה אחת פועלת בניגוד אינטרסים ליחידה אחרת, בשפה הטבעית זה נקראה מחלה אוטו-אימונית. המערכת תוקפת את עצמה…זה בדרך כלל לא מכוונה רעה, אלא מהרגלים ומתכנות מעוות של המערכת. וזה לחלוטין בר תיקון! אם רק נרצה בכך.
למערכת הארגונית יש חכמה טבעית משל עצמה, כל שעלינו לעשות זה לאפשר לה להתפתח ולהתהוות – להיות חכמת היער. זה לא אומר לשנות סדרי עולם, לשנות מבנה ארגוני, או להתחיל לחבק עצים חס וחלילה. זה אומר לתת לכל חלקי המערכת – לכל הצוותים, היחידות והאנשים, אפשרות לתקשר ולשתף בידע שלהם. כל אחד מהזווית שלו רואה סכנות, רואה הזדמנויות וחווה כשלונות. אם נדאג למרחב שבו כל הידע הזה יונגש וישוקף, היער כולו יזכה באפשרות לשגשוג שמעולם לא קרה קודם.
אז איך זה קורה בפועל? ארגונים מכירים את זה לפעמים בצורה של "האקטון", או שולחנות עגולים, או קבוצות מיקוד, או סיעור מוחות רב תחומי. הבעיה ברבים מהאירועים האלו, זה שהכוונה טובה אבל התוצרים טכניים. יוצאים עם תובנות, עם החלטות משותפות לגבי האסטרטגיה העסקית שלנו, אבל לא באמת "דאגנו" אחד לשני.
הטריק שלי כאן הוא להביא לחדר (ליער) "טכנולוגיות" שיח מעולמות המנהיגות ההשתתפויות (טכנולוגיה במובן הכי בסיסי של המילה – דפים וטושים), ודרכן לייצר אינטראקציות אותנטיות וטבעיות שבהן יש נתינה וקבלה מתמשכים – מתבוננים ביחד בבעיות, מעלים חששות, מעזים לדבר על החלומות שלא מצליחים לנו, מקבלים זה מזה בתמורה טיפים, עצות אמיתיות ואכפתיות ויוזמות לשיתופי פעולה שעושות מהפך כבר למחרת בבוקר. אני במיוחד אוהבת באירועים כאלו לאתגר את הצוותים המשולבים בשאלות עומק לא רגילות – מה שמייצר לרוב העברת ידע והסכמות הדדיות לא פחות ממהפכניות! אז בעצם קורה שם? המערכת נזכרת שהיא מערכת, ועושה פעולות פרקטיות ומיידיות לשיקום המערכת החיסונית של עצמה.
ועוד דבר די מדהים קורה שם. האגו הזה, אותה נטייה אנושית להוכיח שאני טוב מהאחרים, שמעוות לנו את הראייה הקהילתית שלנו, מצליח סופסוף לנוח קצת בפינת החדר, לקחת פסק זמן. באורח פלא, החדר הופך ליער של עצים שונים ומגוונים, גבוהים יותר ופחות, בעלי דאגה משותפת לבריאות המערכת שלהם.
